הגענו בסביבות שמונה בערב לשדה התעופה Fiumicino. שדה התעופה נמצא מחוץ לרומא והיו לנו כמה אופציות הגעה למלון - שילוב של שתי רכבות, רכבת ומטרו, מונית וכו', שכולן הסתכמו בעלות של כ- 40-50 יורו. העדפנו מונית שהיא מהירה יותר וחוסכת התרוצצויות מיותרות עם המזוודה. למזלנו, עוד בשדה התעופה בארץ, נתקלנו בחברת EasyShuttle, שתמורת 46 יורו הבטיחה לנו שאטל משדה התעופה ברומא למלון. זאת הייתה עסקה טובה.
כשהגענו לשדה התעופה ברומא, נתקלנו בנהג השאטל שעמד באולם מקבלי הפנים והחזיק שלט של EasyShuttle. הוא לא דיבר מילה באנגלית, אבל מהמילים הבודדות באיטלקית הבנו שהוא מבקש מאיתנו לחכות עשר דקות כדי שיגיעו יתר הנוסעים. הוא היה ממש חייכן והתאמץ כדי שנבין אותו.
לא הייתה לנו שום בעיה לחכות. בינתיים הוצאנו סנדוויצ'ים מהתיק. כן, אני יודעת שזה הכי עלוב בעולם להגיע עם אוכל מהארץ לחו"ל. אבל אלו היו הסנדוויצ'ים הכי טעימים ומושקעים שאכלנו באיטליה, וגם לא היינו בטוחים באיזו שעה נגיע, והכי לא רצינו לאכול בלחץ איזו פיצה קרה בשדה התעופה שתבאס לנו את חוויית הפיצות באיטליה כבר מההתחלה.
אחרי רבע שעה בערך, כשאף אחד לא הגיע, יצאנו לדרך לבד רק אנחנו והנהג. הוא גלגל את המזוודה שלנו בעצמו עד הרכב והתחלנו לנסוע. הנסיעה הייתה לא קצרה, והנהג הפעיל GPS. הוא לא הכיר את המלון. באיזה שהוא שלב הוא עצר בתחנת דלק והבנו שהוא לא יודע איך להגיע למלון, אבל לא הייתה לנו שום דרך לתקשר אתו. הוא יצא מהרכב וחזר עם שיחון איטלקית-אנגלית. אני לא כל כך זוכרת מה נסגר עם זה, אבל זה היה מצחיק. אף פעם לא הבנתי את הקטע של השיחון. אני יכולה לפי השיחון להגיד משהו באיטלקית שוטפת, אבל אין לי שום דרך להבין את מה שאומרים לי בתגובה. בכל מקרה, בסופו של דבר נתנו לו את הטלפון של המלון והוא התקשר לבעל המלון שהדריך אותו איך להגיע. תוך שתי דקות כבר היינו שם, ב- Ambar Bed&Breakfast (ראה ביקורת בהמשך), והנהג הנחמד הביא לנו את המזוודה עד הכניסה.
אחרי שהתקלחנו ופרקנו חלק מהמזוודה - אני תמיד אוהבת לפרוק את מה שצריך מהמזוודה לארונות ולהרגיש בבית בכל מקום - החלטנו לצאת לסיבוב קטן ולא לבזבז את הערב הראשון שלנו ברומא על שינה מרובה (מי ידע כמה נזדקק לה בהמשך הטיול).
טיילנו רגלית באיזור המלון כשבסופו של דבר נתקלנו בשלט המפתה הבא:
ברור שלא יכולנו לעמוד בפיתוי ונכנסו לאכול טירמיסו. חלקנו את הטירמיסו הבינוני, שעלה 3 יורו (זול!) והוגש לנו עם שתי כוסות סודה (האיטלקים אובססיבים לסודה. אנחנו אוהבים סודה, אבל בארץ נחשבים זקנים. שם יכולנו לשתות סודה בפרהסיה בלי בושה). היה טעים, וזה מה שפתח לנו באופן רשמי את עשרת ימי השחיתות הקולינרית שעליה יפורט רבות בהמשך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה